עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

אין הרבה מה לספר... עוד בלוג רגיל של ילדה שמתמודדת עם הצרות שלה ועושה דרמה מכל דבר קטן.
אם החלטתם לפנות מזמנכם כדי לקרוא מה שיש פה, אני לא אעצור אתכם.
מעריצה של דמי לובאטו... ממליצה לשמוע את השירים שלה כשקשה.
אימייל לאלה שלא מתייאשים ממני: staying.alive184@gmail.com
חברים
שיפוצניקיתsee from the heartThe Cheshire CatMeshiemmaBlack angel
דון
נושאים
Demi Lovato

Skyscraper
Warrior
Shouldn't Come Back
In Case
Nightingale
You'll Be Sorry
Two Pieces
My Love Is Like a Star
I Hate You, Don't Leave Me
For The Love of a Daughter
Believe In Me
Fix a Heart
Stone Cold
Don't Forget
Before I die
•  להתנשק מתחת למים
•  להתנשק בגשם
•  להרוג מחבל
•  לגרום למישהו להפסיק לחתוך
•  לשיר על במת האקס פקטור
•  להוציא שיר
•  לעלות על האנקונדה בלונה פארק
•  לצאת לשיט בים לבד
•  לטוס לאיי גלפגוס
•  לטייל ביערות הגשם באלסקה
•  להשתתף בהצגה/סרט
•  להציל כלב טובע
נדפקתי
03/03/2016 22:17
Empty Girl
אהבה, חששות
שוב שלום.
הרבה קרה מאז הפעם האחרונה שכתבתי פה, ואני קצת מצטערת שלא הקדשתי זמן לבלוג.
מקווה שאתם סולחים לי.
אז כמו שהבנתם בכותרת- נדפקתי. בואו אני אסביר לכם למה:
כפי שרובכם יודעים, או לא יודעים, אני רוקדת היפהופ. יש חוג ללהקה שלי, וחוג ללהקה הבוגרת. ללהקה הבוגרת הצטרפו כמה בנים, ואחד מהם ממש מצא חן בעיני. כן, אני יודעת שהוא תלמיד בתיכון, אבל אני לא בוחרת על מי להידלק! 
רק שיהיה ברור- אני לא מאוהבת בו ברמות שאני לא יכול לסגת, זאת רק ההתחלה, אבל אני יודעת שאני חייבת לתפוס מרחק, למרות שמסיבה מסוימת, אני לא עושה את זה.
אז מה שהתחלתי לספר לכם זה שהוא הגיע לחוג, ומיד התברר שהוא לא היה הרקדן הכי טוב בעולם, אבל לא היה לי אכפת. חברות שלי צחקו עליו, אני לא. 
הכל טוב ויפה, אבל יש בעיה לא כל כך קטנה: יש סיכוי מאוד גדול שהוא גיי.
אני לא באה להנחית פה סטראוטיפים ודעות קדומות, ממש לא, אבל יש סימנים. הוא כל הזמן עם לק, באינסטגרם שלו הוא מצטלם רק עם בנות, מצלם את הלבוש שלו, דברים כאלה...
אין לי בעיה עם הומואים, להפך, אני חושבת שזה ממש מגניב וחמוד, אני פשוט רוצה לדעת לפני שאני מתאהבת בו לגמרי ובסוף נפגעת. 
אני לא יודעת איך ליצור איתו קשר. ניסיתי לשלוח לו הודעה באינסטגרם, רשמתי לו שאני חושבת שהלק שלו ממש מגניב (ואני באמת חושבת ככה) אבל הוא עדיין לא ראה את ההודעה וכבר עברו שלושה ימים. אני מפחדת לומר לו משהו בסגנון פנים מול פנים כשאני פוגשת אותו בשיעור או בחזרות, פוחדת ולא יודעת למה. אני לא רוצה לספר כלום לחברות שלי, מספיק סיפרתי להן ששלחתי לו הודעה ושהוא חמוד בעיניי, התגובה שלהן ממש לא עזרה לי. רוצים לדעת מה הייתה התגובה שלהן? משהו בסגנון של: "באמת? את באמת דלוקה על החנון הזה? הוא גיי ברמות, איך את לא רואה את זה?"
אז כן, אני כן רואה, והתגובה שלכן ממש לא עוזרת לי לשמוח. 
יש סיכוי שחלקכם ישפטו אותי בגלל שאני לא שמחה שהוא מי שהוא, ואני רק רוצה להבהיר- זה לא מעניין אותי אם הוא גיי או לא, מה שמעניין אותי אם האישיות שלו טובה. גם אם הוא גיי, אני שמחה בשבילו, שמחה שהוא יכול להיות מי שהוא מבלי להתבייש. אני אולי אהיה קצת מאוכזבת, אבל זה יעבור לי. כמו שאני מכירה את עצמי, אם אגלה שהוא גיי, זה רק יגרום לי לרצות להתחבר אליו יותר. לא בקטע רומנטי, אלא בתור חברה טובה.
יש עוד משהו שמפריע לי. אני לא מכירה אותו. אני יודעת את שמו, איך הוא נראה, אבל שום דבר מהאישיות שלו. זה מרגיז אותי, איך שאני נדלקת על אנשים מבלי להכיר אותם באמת. לפעמים אני רוצה להיות עיוורת, לשפוט אנשים לפי אופי ולא לפי מראה, אבל אז אני בוהה בטיפות הגשם, או בקרני השמש, או בפריחה, ומבטלת את המשאלה שלי. 
עצות לסיטואציה המעצבנת שאליה נקלעתי?
0 תגובות
איך שגלגל מסתובב לו...
16/12/2015 17:45
Empty Girl
אהבה, סיבוכים
אני חייבת את עזרתכם. אבל ממש.
לפני שאני אספר לכם מה קרה, אתם חייבים קצת רקע...

לפני 4 שנים, כשהייתי בכיתה ה', הייתי ממש דלוקה על מישהו בכיתה ו' (נקרא לו א') אבל ממש דלוקה. הייתי עוקבת אחריו בהפסקות (לא בצורה שאפשר לראות) ומפנטזת בשיעורים. כן, זה הגיע לרמה כזאת. יום אחד שלחתי לו הודעה בוובטופ (מערכת לימודית). הוא ענה לי, וככה התחילו חודשים של התכתבויות והכרת השני דרך המקלדת. אחרי חודשיים וחצי בערך, הצעתי לו חברות. ביקשתי ממנו שלא יספר, פחדתי ממה שאחרים יגידו, אבל הוא בכל זאת סיפר. במשך יותר משלושה חודשים התמודדתי עם ילדים מהכיתה שלו שצחקו רק מהמחשבה שמישהו דלוק על א'. הרגשתי ממש אבודה ופגועה, היה לי קשה להתמודד איתם. רק בעזרת חברות הצלחתי לעבור את זה. הוא שבר לי את הלב. כשהוא עזב את הבית ספר היסודי ועבר לחטיבה, חשבתי שעכשיו אף אחד לא יציק לי, אבל עדיין היו כמה הערות. עד היום אני מפחדת להסתובב ליד הטטניקים, מישהו מהם עלול לזהות אותי ולצעוק שאני זאת שהציעה חברות לא' בכיתה ה', ואז הכל יתחיל מחדש.

לפני חודש בערך, הצטרפתי לקבוצת "פרחי רפואה" בבית הספר שלי: קבוצה של ילדים שלומדים רפואה, אבל ברמה קצת יותר גבוהה משיעורי המדעים הרגילים. הגעתי למעבדה בה לומדים, פגשתי חברות שלי מהשכבה, הדברים הרגילים.... ואז הוא הגיע. בהתחלה סתם חשבתי שהוא היה שם ללוות את חברים שלו כי זאת הייתה קבוצה משותפת של ח' וט', אבל כשהוא נכנס עם כולם, הבנתי שהוא חלק מזה. התרגשתי קצת, כי אני מניחה שאני עדיין מרגישה קצת משהו כלפיו, אבל נלחצתי. מה אם הכל יחזור? למזלי, לא נדמה לי שהוא זכר, הוא לא הראה כל סימן שאכפת לו ממני. 
הכל היה בסדר למשך כמה שבועות, עד.... לפני יומיים. 
קיבלתי הודעה ממספר לא מזוהה. פתחתי אותה. בהודעה היה כתוב "את זוכרת אותי?". הסתכלתי בתמונת פרופיל, והבטן שלי התהפכה, זה היה הוא. פאקינג הוא!!!
מיד אחריה הגיעה עוד הודעה: "אני מצטער על מה שהיה אז." 
כתבתי לו חזרה, וככה התחלנו לסמס אחד לשנייה. אני לא אפרט לכם מה כתבנו, כי זה באמת ארוך. הקטע המסובך הגיע כשהוא הציע שניפגש. לא בדיוק הבנתי מה הוא רוצה להשיג, אבל זרמתי. קבענו בגינה ציבורית, אבל בערך שעה לפני הוא ביקש שאני אבוא אליו כי אף אחד לא בבית ומסר לי את הכתובת. נלחצתי כשהוא אמר לי שאני אבוא אליו, מה אם הוא סתם מנסה לנצל אותי? למרות המחשבות, החלטתי ללכת אליו. 
אתם בטח חושבים שאני מטומטמת, ואולי אני באמת מטומטמת, אבל הלכתי אליו. במקרה הכי גרוע, הייתי מרביצה לו ותוקפת אותו חזרה. בשביל מה אבא שלי לימד אותי להילחם אם לא בשביל להדוף חלאות? 
בסופו של דבר, הכל הלך סבבה. בהתחלה הייתה מבוכה של בערך רבע שעה שאף אחד לא ידע מה לומר, אבל לאט לאט התחלנו לדבר ולצחוק על כל מיני דברים. הכל הרגיש נורמלי, כאילו תמיד היינו חברים טובים. 
החלק היותר מסובך היה אחרי שהלכתי, החלק המסובך היה כשהוא אמר לי שהוא מחבב אותי ורוצה שאני אתן לו עוד צ'אנס. 
פה אני צריכה את עזרתכם.
הוא סיפר לי הרבה, הוא סיפר לי כמה שהוא חסר ביטחון, ואיך שכל פעם שהוא ניסה להתקרב לבנות הן דחו אותו. כאב לי לקרוא את הדברים האלה שהוא כתב לי, מהסיבה הפשוטה: זה פשוט מתאר אותי. 
בינתיים כתבתי לו שאני לא רוצה חבר, לא משנה אם זה הוא או מישהו אחר, אבל אני לא יודעת עוד כמה זמן אני אצליח למשוך אותו.
אני לא יודעת מה לעשות. אני יודעת שאם אני אסרב לו אני אפגע בו, ואני פשוט לא מסוגלת. מצד שני, הוא פגע בי, וממש חזק.  מאיפה אני יודעת שהוא לא יפגע בי שוב? 
זה הולך להישמע שטחי ברמות, אבל אני גם מפחדת ממה שאנשים אחרים יגידו. אני יודעת שהוא חנון, אבל ממש חנון, למרות שזה הסגנון שלי. 
אני פאקינג לא יודעת מה לעשות!!!!! אני כל יום רק מחכה להודעה חדשה ממנו, אבל בו זמנית חרדה ממנה.  אם אני אסכים, אנשים עלולים לצחוק עלי, ואפילו חברות שלי יגידו שאני מפגרת. 
אני זוכרת כמה כיף היה לי אצלו, איך שצחקנו, ממש כמו חברים טובים. אולי זה מה שאני רוצה? שרק נהיה חברים טובים? מכיתה ה' אני רוצה שנהיה יחד... מה קרה? 
ויש עוד עניין (נקרא לו י')... אני לא יודעת אם הוא מחבב אותי, או אם אני מחבבת אותו... כולם מצפים מאיתנו שנהיה יחד, ואני יודעת שאם הוא יציע לי חברות אני אסכים.
אני לא רוצה לפגוע בא', אני פשוט לא מסוגלת. אני לא מסוגלת לפגוע במישהו, לא מסוגלת לחיות עם המחשבה שגרמתי למישהו להרגיש רע... אני כל הזמן אומרת לאנשים שיחשבו פעמיים לפני שהם אומרים או עושים משהו, כי מהדברים הקטנים מתפתחים הדברים הגדולים, שכולם חוששים מפניהם.
אני לא רוצה לפגוע בעצמי, לא רוצה שיצחקו עלי, אבל אני לא רוצה לפגוע בא' או בי'.... למה הכל כל כך מסובך?!!
בבקשה תעזרו לי. 

2 תגובות
תשמור על העולם, ילד
28/11/2015 18:25
Empty Girl
ילדות, שירים, דימיון
היי.
אני יודעת שלא כתבתי פה הרבה זמן. מצטערת.
אני משתפרת, בנתיים. 
כמובן, יש דברים שמערערים אותי לפעמים, אבל אני מתגברת, לאט לאט.
התאהבתי בשיר writing's on the wall, הפסקול של הסרט החדש של ג'יימס בונד, אותו שר סאם סמית'.
השיר מהמם, והקול של סאם מדהים. יש בו כל כך הרבה עוצמה וכוח.
טיילתי היום עם בנדוד שלי, כשההורים שלו ישנו. 
הלכנו לגינת שעשועים, ואז הוא התחיל לספר לי על האופניים שלו, איזה מהירות הן, ושהאורות בגלגלים הם בעצם טילים שנועדו לגרום לאופניים לנסוע מהר יותר.
מאותו רגע נתקע לי השיר 'תשמור על העולם ילד' בראש.
זה שיר מקסים, ואני מתה על המשמעות שלו.
העולם שלנו מתדרדר. המבוגרים מנסים להחדיר בך היגיון כל הזמן. אתה אומר להם משהו, והם מנסים למצוא למה אתה לא יכול או שלא כדאי לך לעשות אותו.
פעם ילדים היו מדמיינים הכל, לומדים להכיר את העולם בעצמם. היום אני בקושי מסוגלת לספר למישהו על החלומות שלי בלי לקבל מבט מוזר.
אני ילדותית, תמיד הייתי. לפעמים אני רצינית, לפעמים אני עצובה, אבל הזיק של הילדות אף פעם לא יעלם בי.
אז נכון שאני כבר נחשבת ילדה גדולה, ונכון שאני צריכה להראות בגרות, אבל אסור לי לעשות לפעמים דברים שפחות מקובלים בעיניי המבוגרים? אסור לי לראות יותר סרטים מצוירים? אסור לי לאכול עם קטשופ? אסור לי לרוץ אל תוך הים ולהשפריץ לכל עבר ולבנות ארמונות בחול? אסור לי להתלהב מפריחה או מגשם? היחיד שמבין אותי בעניין הזה הוא אבא שלי, שגם בו יש משהו מעט ילדותי. כנראה ירשתי את זה ממנו.
תמיד אמרו לי שבמראה אני דומה לאמא שלי, אבל באופי אני הרבה יותר כמו אבא שלי.
אני לא אוהבת חוקים ומסגרות, אני אוהבת לרוץ בגשם, לטייל בהרים, לראות אלפי צבעים בלהבת אש קטנה. אני אוהבת לשחק תופסת ומחבואים, או להתגלגל על הדשא ולצחוק עד שכואבת הבטן.
אנשים יכולים להוריד אותי למטה, ללעוג לי ולהשפיל אותי, אבל את התכונה הזאת הם לעולם לא ייקחו ממני. אני אשאר ילדה. לנצח.

0 תגובות
Free at last
14/11/2015 21:45
Empty Girl
חופשיה, עזרה, אהבה
אני שמחה.
סוף סוף שמחה.
נפטרתי מכל הרגשות הרעים.
אני חופשיה.
מסתבר שכל מה שהייתי צריכה זה לפרוק. לא בבלוג, לא בכתיבת שירים, פשוט לדבר עם מישהו.
ההורים שלי מדהימים. 
כל אחד מהם דיבר איתי בנפרד, ראיתי כמה שהם דואגים לי.
סיפרתי הכל. אחים שלי, הלחץ בלימודים, החלומות...
אין לכם מושג כמה שאני שמחה לכתוב, שסוף סוף השתחררתי.
הדיכאון נעלם, אני כבר פחות סגורה בחדר שלי.
סוף סוף אני מקבלת את העזרה שנזקקתי לה. פחדתי להודות שאני צריכה אותה, אבל עכשיו אני אסירת תודה עליה.
אחים שלי כמעט הפסיקו להציק לי, וכשהם עושים את זה, ההורים שלי מיד צועקים עליהם שיפסיקו להפריע לי.
אני אוהבת אותם כל כך.
אבא שלי בודק כמעט כל יום אם חלמתי, אני שמחה שהוא עושה את זה. 
אני מניחה שהייתי צריכה את התקופה הקשה כדי להבין כמה שלסובבים אותי אכפת ממני.
אני חושבת שאלך לחבק את אמא שלי עכשיו.
אני שמחה.
כל כך שמחה.

1 תגובות
שיתוף פעולה
09/11/2015 22:35
Empty Girl
דיכאון, אמא, עייפות, חתכים
"כשאתה רוצה לדבר את יודעת לשתף פעולה."
באמת אמא? באמת? למה מתי בפעם האחרונה יצא לך לשבת איתי לשיחת נפש אמיתית?
כל הסימנים ממש מול העיניים שלך, אבל את רואה את מה שאת רוצה לראות.
את רוצה לראות ילדה שבשלבי גיל ההתבגרות ומוציאה את העצבים שלה רק עליה ולא על אף אחד, וששונאת את כולם. מאיפה את יודעת שאני מוציאה את העצבים רק עליך? רק בגלל שקרה אירוע נדיר שאחותי ואני בילינו יחד בחדר שלי במשך פעמיים אומר שאני ככה כל הזמן? את לא בבית כל היום, אז אין לך שום זכות לדבר.
את רואה את מה שאת רוצה לראות, את מנסה להתעלם מכל הסימנים. סימני דיכאון, סימני התבודדות, סימני אובדנות. מהכל את מתעלמת.
את לא רוצה להשלים עם העובדה שהבת שלך חולת נפש.
בואי תני לי הסבר אחר לעובדה שאת כל אחר הצהריים שלי אני מבלה בחדר שלי, לא יוצאת אלא אם כן זה לארוחות או לצאת עם הכלבה. תני לי הסבר אחר לעצבים המתוחים שלי. תני לי הסבר אחר להתדרדרות בלימודים. אם זה היה פעם- פעמיים בשבוע, אולי הייתי מסכימה שזה תסמינים של גיל ההתבגרות. אבל חודש שלם? ימים רצופים בהם אני בקושי מחליפה מילה עם מישהו? 
העיגולים השחורים שלי מספרים הכל. אני נשארת ערה עד מאוחר, צופה בסרטים קצרים שאני מוצאת ביוטיוב או שומעת מוזיקה או צופה בסדרות במחשב. לפעמים אני הולכת לישון אחרי 00:00, אבל לא משנה כמה מאוחר אני נרדמת, אני תמיד אקום ב07:00, למרות שיש לי עוד חצי שעה לישון, רק בגלל שאני שונאת להיות בבית ורוצה כבר לצאת ממנו.
אני רוצה להיות עייפה, רוצה להיות מותשת, רוצה שמישהו יסתכל עלי יום אחד ויגיד לי: "כמה זמן ישנת בלילה?"
אבל הימים עוברים, חולפים להם באיטיות.
אני לא מתאפרת, מלבד אודם סגול כהה, שאותו אני שמה בקביעות. אני מאוהבת בו.
את ראית שחזרתי לחתוך, אז למה את לא עוזרת לי? אני יודעת שאמרתי לך שאני אתגבר על זה לבד, אבל באמת אמא? את באמת מאמינה לי? אני לא מאמינה לעצמי.
מאותו בוקר של יום שישי שדיברת איתי על זה (שימי לב, כתבתי דיברת. אני לא רציתי לדבר על זה. אני לא סיפרתי לך כלום. את פשוט דיברת, ואני שתקתי ונתתי לדמעות לזלוג על פניי.), את מתעלמת מזה, מתנהגת כאילו זה לא קרה.
שאלת אותי פעם בווצאפ מה שלומי, אבל כשכתבתי לך 'בסדר', אמרת "אוקיי" והתנתקת. היום שאלת אותי למה אני ככה, לא היית צריכה להסביר. עניתי לך 'ככה'. עכשיו התעצבנת עלי כי לא הייתה לי תשובה לכתוב לך.
זה מה שאת רוצה? תשובות? כי אין לי בעיה להמציא לך מאה כאלה. 
רוצה את התשובה האמיתית? זאת שלא היה לי אומץ להגיד לך אותה פנים מול פנים?
אני מעדיפה להגיד 'ככה' מאשר לספר כמה שהכל חרא.
אני בדיכאון, פאקינג דיכאון, ואף אחד לא מבין. כולם מתעלמים ממני, מהכאב שלי. הם מתרכזים בטעויות שלי, בדברים שהם לא אוהבים בי, הם מעדיפים להאשים אותי מאשר להשלים עם העובדות.
אף אחד לא מבין כמה אבודה אני מרגישה, אף אחד לא מבין כמה שקשה לי, אף אחד לא שם לב.
הם עסוקים בחייהם. 
המפרקים שלי חשופים לעיניי כל, אבל עדיין לא שמים לב.
הייתם מאמינים?
יש לי שם חתך טרי, והם לא מבחינים.
איך אפשר לא להבחין בפס אדום וארוך על מפרק היד, אה?! תסבירו לי איך?!?!?! למה הם לא שמים לב שאני צריכה עזרה?!?!?!?!
זה עצוב, כל כך עצוב.
1 תגובות
הי, שוב
09/11/2015 21:06
Empty Girl
בלוג, אמא, אהבה
אתמול בלילה העלתי פוסט על זה שאני עומדת למחוק את הבלוג.
אני לא בטוחה שזאת ההחלטה הנכונה.
שני בלוגרים מדהימים עזרו לי להגיע למסקנה, שלמחוק את הבלוג לא יהיה הרעיון הטוב ביותר.
אני מקווה שאני לא עושה טעות ענקית כרגע.
אני אוהבת אתכם כל כך, אין לי אפילו דרך לתאר את זה במילים.
תודה, לכל מי שהיה שם בשבילי, ולכל מי שעכשיו ושעוד יהיה.
אין לכם מושג כמה שאתם עוזרים לי.
ולאמא שלי... בין אם את קוראת את זה, ובין אם לא, אני אוהבת אותך ברמות שאת לא מתארת לעצמך, אבל באמת שלא הייתה לך זכות לפלוש לפרטיות שלי.
אני לא מרשה לך יותר לקרוא את הבלוג שלי, ואני מקווה שתכבדי את רצוני ולא תיכנסי אליו יותר.
הבלוג הזה יעזור לי להשתפר, אני בטוחה.
I love you so much, thank you guys ♥
1 תגובות
שלום, אמא
08/11/2015 20:12
Empty Girl
אמא, פרטיות, הרס
היי לכל מי שקורא את הבלוג שלי.
רוב הסיכויים שזה יהיה הפוסט האחרון שלי.
אמא שלי ואחותי החליטו להשתמש לי במחשב כשהייתי אצל חברה, והחלונית של הבלוגר הייתה פתוחה.
עד שכבר עברתי לחדר משלי, והייתי בטוחה שאני אוכל להשאיר את המחשב שלי פתוח לגמרי, בלי שאצטרך למחוק חלונות ולצאת מחשבונות.
טוב, מסתבר שלא מכירים את המושג פרטיות בבית הזה.
אחרי שביקשתי, כל כך הרבה פעמים, שלא יגעו לי במחשב, ועדיין לא מקשיבים.
אני רוצה להתוודות על משהו קטן: לפני שנה בערך, היה לי פה בלוג. קראו לי warrior, ונהגתי להעלות פוסטים על בסיס קבוע. אהבתי את הבלוג שלי כל כך, אהבתי את התגובות שלכם. אני זוכרת את חלקכם עד היום, וחלק מכם הגיבו לי בפוסטים שכתבתי במשתמש הזה. עם כמה מכם אפילו התכתבתי באימייל.
הייתי בטוחה שהבלוג הקודם שלי היה המקום הפרטי שלי, הייתי בטוחה שאף אחד מהקרובים אלי יודע שאני כותבת פה, היה לי כל כך טוב לשפוך את הסודות שלי פה. 
אתם בטח מסוגלים לתאר לעצמכם כמה שבורה הרגשתי כשגיליתי שאמא שלי קוראת את הפוסטים שלי. 
יום אחד היא ביקשה ממני להתקשר לחברה שלה בטלפון, ומשום שלא הייתי רגילה לטלפון שלה התבלבלתי בכיוונים ובטעות הגעתי לגוגל שלה, שם הופיעו חיפושים אחרונים, ובהם הפוסט האחרון שהעלתי, התאוריה שלי על רוחות רפאים.
הייתי בשוק, אבל לא אמרתי כלום. באותו יום מחקתי את הבלוג.
יכול להיות האלה מכם שנהגו לקרוא את מה שכתבתי היו קצת מופתעים, אבל לא הייתי מסוגלת להשאיר אותו פתוח.
לא ידעתי כמה ממנו אמא שלי הספיקה לקרוא, אבל ידעתי שאני חייבת למחוק אותו, מהר.
אז זה מש שעשיתי.
הבלוג הזה היה הדבר שהציל אותי כל כך הרבה פעמים, היה המקום לפריקת הרגשות שלי, ואמא שלי הרסה אותו בחטטנות שלה.
אני יודעת,שבטח לא היו לה כוונות רעות, היא רק רצתה לדעת מה קורה בחיי, אבל זה עדיין לא נותן לה שום זכות לדחוף את האף.
אני מקווה שאם היא גילתה על הבלוג הנוכחי, היא תקרא את הפוסט הזה.
אז אמא יקרה שלי, אני מצטערת אם אני אכזרית כרגע, אבל אני לא מצליחה לחשוב על שום רגש אחר ברגע זה, רוצה לדעת למה גרמת? רוצה לדעת מה עשית בכך שנדחפת ולא ידעת לכבד את הפרטיות שלי? אז בואי אני אספר לך:
את הרסת את מקום המפלט היחיד שלי, הרסת את המקום היחיד שבו הרגשתי שאני יכולה להיות מי שאני. גרמת לי למחוק שירה שכתבתי, וקטעים שהתאהבתי בהם. גרמת לי לוותר על מי שאני, גרמת לי להסתתר. גרמת לי להתבייש במי שאני, רציתי להשתנות בגללך!! את הרסת אותי, שברת לי את הלב. תחשבי שלך היה משהו כזה, מקום מדהים שכולו שלך, מקום שבו לא פחדת להסתיר כלום, והרשת לעצמך להיחשף לגמרי, ויום אחד, הכל היה נהרס. את שרפת כל כך הרבה כתיבה טובה, אין לך מושג אפילו מה גודל הנזק שעשית לי. גרמת לי להתדרדר. את גרמת לי לחזור לחתוך את עצמי!!! את גרמת לי להיכנס לדיכאון!!!! לא היה לי שום מקום לפרוק, שום מקום להירגע!! העיקר את רוצה לעזור לי להשתפר... רוצה לעזור? תוציאי את האף שלך מהבלוגים שלי!!!!!!! תוציאי את האף שלך מהחיים הפרטיים שלי!! אלא החיים שלי, לא שלך, וברוב הפעמים שאת מנסה לעזור, את רק מסבכת הכל!!! מצטערת אם אני פוגעת בך, אבל מישהו היה חייב לומר את זה.פשוט. תעזבי. אותי. בשקט.
מחר, בשעה 21:00 בערב, אני עומדת למחוק את הבלוג.
אני מעדיפה למות מאשר לתת למישהו להיכנס לתוך הראש שלי.
2 תגובות
The A Team
08/11/2015 17:20
Empty Girl
שירים, התמכרות, סמים, מלאכים
שפתיים לבנות, פנים חיוורות
נושמת פנימה פתיתי שלג
הריאות שורפות, הטעם חמוץ
האורות כבים, היום נגמר
מתקשה לשלם שכר דירה
הלילה ארוך, אנשים מוזרים

והם אומרים שהיא בקטגוריית הסמים הקשים
תקועה בחלומות בהקיץ
היא ככה מאז גיל 18, אבל לאחרונה
הפנים שלה שוקעות אט אט, מתבזבזות
מתפוררות כמו מאפה
והם צועקים
הדברים הכי גרועים בחיים באים בחינם
כי אנחנו רק מפסידים
ומשתגעים רק בגלל כמה גרמים
והיא לא רוצה לצאת החוצה הלילה
ועם המזרק, היא עפה אל ארץ אחרת
או מוכרת אהבה לאיש אחר
יותר מדי קר בחוץ
כדי שמלאכים יעופו
כדי שמלאכים יעופו

כפפות בלויות, מעיל גשם
היא מנסה לשחות ועדיין לצוף
בית יבש, בגדים רטובים
כסף קטן, חובות מהבנק
עיניים עייפות, גרון יבש
נערת ליווי, אין טלפון

והם אומרים שהיא בקטגוריית הסמים הקשים
תקועה בחלומות בהקיץ
היא ככה מאז גיל 18, אבל לאחרונה
הפנים שלה שוקעות אט אט, מתבזבזות
מתפוררות כמו מאפה
והם צועקים
הדברים הכי גרועים בחיים באים בחינם
כי אנחנו רק מפסידים
ומשתגעים רק בגלל כמה גרמים
והיא לא רוצה לצאת החוצה הלילה
ועם המזרק, היא עפה אל ארץ אחרת
או מוכרת אהבה לאיש אחר
יותר מדי קר בחוץ
כדי שמלאכים יעופו
מלאכים ימותו
מכוסים בלבן
עם עיניים עצומות
מקווים לחיים טובים יותר
הפעם נתפוגג עם הלילה, יש במלואו

והם אומרים שהיא בקטגוריית הסמים הקשים
תקועה בחלומות בהקיץ
היא ככה מאז גיל 18, אבל לאחרונה
הפנים שלה שוקעות אט אט, מתבזבזות
מתפוררות כמו מאפה
והם צועקים
הדברים הכי גרועים בחיים באים בחינם
כי אנחנו רק מפסידים
ומשתגעים רק בגלל כמה גרמים
והיא לא רוצה לצאת החוצה הלילה
ועם המזרק, היא עפה אל ארץ אחרת
או מוכרת אהבה לאיש אחר
יותר מדי קר בחוץ
כדי שמלאכים יעופו
כדי שמלאכים יעופו
שיעופו, שיעופו
בשביל שמלאכים יעופו
שיעופו, שיעופו, שיעופו

או בשביל שמלאכים ימותו

1 תגובות
שנאה
03/11/2015 19:22
Empty Girl
לבד, צלקות, אחים
 אני שונאת אותם.
הם מאמללים לי את החיים.
למה שניהם תמיד חייבים לעשות לי דווקא?!
אני האחים שלי, בני האדם שאמורים להיות קרובים אלי יותר מכל אחד אחר... או לפחות זה מה ההורים אומרים לי. 
אני שונאת אותם.
הם גרמו לי לחתוך.
אני טועמת את דמי שלי.
הוא מר, אבל גם קצת מתוק. כמו אלכוהול.
החתך שורף.
הוא גדול, יחסית לאחרים שלי.
הם היו חייבים לצרוח ככה, לגרום לי להשתגע. הם היו חייבים להיכנס לי לחדר ולהפריע לי. הם חושבים שזה בדיחה. הם נהנים לראות אותי משתגעת.
החבר הכי טוב שלי (א') בדיוק סימס לי.
הוא ענה שהוא לא יכול להיפגש.
יש לנו מבחן מחר. סליחה, בוחן.
סימסתי לו לפני שעה אם הוא רוצה להיפגש, עכשיו הוא ענה שלא.
אני צריכה לראות אותו, לספר לו את זה פנים מול פנים.
סימסתי לו חזרה.
ביקשתי ממנו, אמרתי לו שאני חייבת את זה.
מעניין מה הוא יענה, האם הוא יסכים ויבוא לקראתי, כמו חבר טוב, או שיתעקש שעליו ללמוד.
אני חייבת עזרה.
אני לא רוצה לחזור לחתוך.
אני חושבת שיורד גשם, אני לא בטוחה.
אני רוצה לצאת לטיול בגשם.
סתם ככה לא בא בחשבון, זה יהיה מוזר.
רק אם אפגש אם מישהו זה יהיה נורמלי.
אני רוצה לצאת מהבית.
אני רוצה לבכות.
מעניין אם יש פה מישהו שמכיר אותי. מעניין אם יש מישהו שקורא את הפוסט הזה, ועוד פוסטים אחרים שכתבתי, וחושב לעצמו, 'מעניין מי זאת הילדה הזאת, שהחיים שלה כל כך מחורבנים? הלוואי שידעתי מי זאת.', אבל בעצם, הוא אולי רואה אותי כל יום, רואה את החיוך המזוייף שלי  -או לפחות את מה שנשאר ממנו-, ובאמת מאמין להכל. יכול להיות שהוא מסתובב איתי כל יום, ולא מבחין אפילו בפרקי הידיים שלי, שחשופות לכל.
אני הולכת לשים כפפות.
אסור שמישהו בבית יבחין בקישוט החדש שלי.
מעניין אם יש עוד מישהו כמוני, כזה שהעיניים שלו משוטטות כל היום על פרקי ידיים של אחרים, מנסות להבחין בסתר במשהו חשוד.
ואם מגלים משהו כזה, מה בכלל אומרים? 'הי, שמתי לב שאתה חותך את עצמך, בבקשה תפסיק.'. זה מטופש. אתה לא יכול לבקש ממישהו שחותך להפסיק לחתוך, זה כמו להגיד למישהו עיוור שיתחיל לראות.
מה באמת עושים אם רואים צלקות אצל מישהו? 
א' עדיין לא ענה.
מעניין אם הוא קיבל התראה בטלפון, ומחליט להתעלם ממני עד שהשעה תהיה מאוחרת, ואז הוא יתחבר ויענה לי שמאוחר מדי.
לא, זאת מחשבה מרושעת. למה שהוא יעשה לי את זה?
הוא ידיד שלי, או לפחות אמור. אני חושבת שהוא קצת התרחק ממני לאחרונה.
זה בכלל יהיה צעד טוב לספר לו? לבקש ממנו עזרה?
מה אם הוא יפחד? מה אם כל היחס שלו כלפיי ישתנה?
לפני חודש בערך, כל פעם שהייתי מבקשת ממנו להיפגש, הוא היה בא. עכשיו הוא מתחמק.
יכול להיות שבאמת לא נשאר לי אף אחד? 
4 תגובות
מעבר לפינה
01/11/2015 18:39
Empty Girl
שירה, כתיבה
מעבר לפינה
שמלה ישנה
חיוך מוכר
וזיכרון שעבר

ריח של סתיו 
רוח מנשבת
ואנו צופים
במעגלי השלכת

יד ביד
אתה איתי
שומר עלי בטוחה
ותמיד לצידי

ואני הקטנה
בשמלה ישנה
מול מרבד של פרחים
שהולכים ונבראים

השמש שוקעת
היום שחלף
ואנו עומדים מול הפחד
כמו איש אחד
2 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
פיות

אני רואה כל אחד מכם כפיות, לא משנה באיזה מצב,
עצובות, שמחות, מתמודדות, חזקות, שבורות.
יום אחד אתם תצמיחו את הכנפיים שלכם ותעופו הלאה למקום שאליו הלב נושא אתכם, הלב יורה לכם את הדרך,
ופתאום כל מי שהציק לכם יסתכל על הכנפיים שלכם בקנאה ויתחרט על מה שהוא עשה לכם, ויתהה למה לו אין כנפיים כאלה, אולי כי הכנפיים מגיעות לאנשים טובים וחזקים באמת, ולא לאלה שמתנהגים מגעיל.
הכנפיים שלכם יתחילו כמו צחוק מאולץ כשעצובים, בהתחלה הוא כואב ואז יוצא ופתאום אתה מחייך ושמח, הסביבה שמחה, אתה מרגיש בעננים,
ואני מאמינה שכל הפיות כאן ימריאו יותר גבוה מהעננים בעזרת הכנפיים המיוחדות של כל אחד.
אני עוד לא התגברתי על כל הקשיים שלי, אני מייחלת לעצמי שאצמיח כנפיים בזמן הקרוב, יום אחד... כנפיים כחולות שיקחו אותי רחוק מכל הקשיים של הגמילה, שסוף סוף אוכל להיות בן אדם נורמלי שכל הכלים לחיים כבר מובנים לו בראש, ולא היה צריך ללכת לעבוד עליהם מגיל קטן.
אם אני עשיתי את זה, כולכם תעשו את זה,
אני מאמינה בכם, אנחנו נצמיח כנפיים יחד ונעוף למקום טוב יותר.
שדים

בפינה השמאלית העליונה יש את דיכאון, היא מבודדת אותך מהאנושיות ואומרת לך שאת חסרת ערך וגורמת לך להרגיש כזאת.
לידה יש את אנורקסיה, רזה ורעה. היא עשויה מעצמות ואומרת לך לא לאכול.
במקרר יש את בולימיה, היא גורמת לך להרגיש בחילה וגועל מכל מה שאת אוכלת.
למטה יש את אובדנית, היא הופכת לכדורים כדי לסיים את הכאב שלך, אם זה לקצת זמן או לנצח.
ולידך בשולחן יש את פגיעה עצמית, כל הזמן לוחשת לך ״תחתכי, תישברי״ ואומרת לך שזה בסדר גם אם את חותכת עמוק יותר. היא מענה אותך ברוע עד שהכאב נעלם.
ובאמצע, את היחידה עם עיניים אנושיות, מוקפת על ידי כל השדים שלך.