עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

אין הרבה מה לספר... עוד בלוג רגיל של ילדה שמתמודדת עם הצרות שלה ועושה דרמה מכל דבר קטן.
אם החלטתם לפנות מזמנכם כדי לקרוא מה שיש פה, אני לא אעצור אתכם.
מעריצה של דמי לובאטו... ממליצה לשמוע את השירים שלה כשקשה.
אימייל לאלה שלא מתייאשים ממני: staying.alive184@gmail.com
חברים
שיפוצניקיתsee from the heartThe Cheshire CatMeshiemmaBlack angel
דון
נושאים
Demi Lovato

Skyscraper
Warrior
Shouldn't Come Back
In Case
Nightingale
You'll Be Sorry
Two Pieces
My Love Is Like a Star
I Hate You, Don't Leave Me
For The Love of a Daughter
Believe In Me
Fix a Heart
Stone Cold
Don't Forget
Before I die
•  להתנשק מתחת למים
•  להתנשק בגשם
•  להרוג מחבל
•  לגרום למישהו להפסיק לחתוך
•  לשיר על במת האקס פקטור
•  להוציא שיר
•  לעלות על האנקונדה בלונה פארק
•  לצאת לשיט בים לבד
•  לטוס לאיי גלפגוס
•  לטייל ביערות הגשם באלסקה
•  להשתתף בהצגה/סרט
•  להציל כלב טובע

שיתוף פעולה

09/11/2015 22:35
Empty Girl
דיכאון, אמא, עייפות, חתכים
"כשאתה רוצה לדבר את יודעת לשתף פעולה."
באמת אמא? באמת? למה מתי בפעם האחרונה יצא לך לשבת איתי לשיחת נפש אמיתית?
כל הסימנים ממש מול העיניים שלך, אבל את רואה את מה שאת רוצה לראות.
את רוצה לראות ילדה שבשלבי גיל ההתבגרות ומוציאה את העצבים שלה רק עליה ולא על אף אחד, וששונאת את כולם. מאיפה את יודעת שאני מוציאה את העצבים רק עליך? רק בגלל שקרה אירוע נדיר שאחותי ואני בילינו יחד בחדר שלי במשך פעמיים אומר שאני ככה כל הזמן? את לא בבית כל היום, אז אין לך שום זכות לדבר.
את רואה את מה שאת רוצה לראות, את מנסה להתעלם מכל הסימנים. סימני דיכאון, סימני התבודדות, סימני אובדנות. מהכל את מתעלמת.
את לא רוצה להשלים עם העובדה שהבת שלך חולת נפש.
בואי תני לי הסבר אחר לעובדה שאת כל אחר הצהריים שלי אני מבלה בחדר שלי, לא יוצאת אלא אם כן זה לארוחות או לצאת עם הכלבה. תני לי הסבר אחר לעצבים המתוחים שלי. תני לי הסבר אחר להתדרדרות בלימודים. אם זה היה פעם- פעמיים בשבוע, אולי הייתי מסכימה שזה תסמינים של גיל ההתבגרות. אבל חודש שלם? ימים רצופים בהם אני בקושי מחליפה מילה עם מישהו? 
העיגולים השחורים שלי מספרים הכל. אני נשארת ערה עד מאוחר, צופה בסרטים קצרים שאני מוצאת ביוטיוב או שומעת מוזיקה או צופה בסדרות במחשב. לפעמים אני הולכת לישון אחרי 00:00, אבל לא משנה כמה מאוחר אני נרדמת, אני תמיד אקום ב07:00, למרות שיש לי עוד חצי שעה לישון, רק בגלל שאני שונאת להיות בבית ורוצה כבר לצאת ממנו.
אני רוצה להיות עייפה, רוצה להיות מותשת, רוצה שמישהו יסתכל עלי יום אחד ויגיד לי: "כמה זמן ישנת בלילה?"
אבל הימים עוברים, חולפים להם באיטיות.
אני לא מתאפרת, מלבד אודם סגול כהה, שאותו אני שמה בקביעות. אני מאוהבת בו.
את ראית שחזרתי לחתוך, אז למה את לא עוזרת לי? אני יודעת שאמרתי לך שאני אתגבר על זה לבד, אבל באמת אמא? את באמת מאמינה לי? אני לא מאמינה לעצמי.
מאותו בוקר של יום שישי שדיברת איתי על זה (שימי לב, כתבתי דיברת. אני לא רציתי לדבר על זה. אני לא סיפרתי לך כלום. את פשוט דיברת, ואני שתקתי ונתתי לדמעות לזלוג על פניי.), את מתעלמת מזה, מתנהגת כאילו זה לא קרה.
שאלת אותי פעם בווצאפ מה שלומי, אבל כשכתבתי לך 'בסדר', אמרת "אוקיי" והתנתקת. היום שאלת אותי למה אני ככה, לא היית צריכה להסביר. עניתי לך 'ככה'. עכשיו התעצבנת עלי כי לא הייתה לי תשובה לכתוב לך.
זה מה שאת רוצה? תשובות? כי אין לי בעיה להמציא לך מאה כאלה. 
רוצה את התשובה האמיתית? זאת שלא היה לי אומץ להגיד לך אותה פנים מול פנים?
אני מעדיפה להגיד 'ככה' מאשר לספר כמה שהכל חרא.
אני בדיכאון, פאקינג דיכאון, ואף אחד לא מבין. כולם מתעלמים ממני, מהכאב שלי. הם מתרכזים בטעויות שלי, בדברים שהם לא אוהבים בי, הם מעדיפים להאשים אותי מאשר להשלים עם העובדות.
אף אחד לא מבין כמה אבודה אני מרגישה, אף אחד לא מבין כמה שקשה לי, אף אחד לא שם לב.
הם עסוקים בחייהם. 
המפרקים שלי חשופים לעיניי כל, אבל עדיין לא שמים לב.
הייתם מאמינים?
יש לי שם חתך טרי, והם לא מבחינים.
איך אפשר לא להבחין בפס אדום וארוך על מפרק היד, אה?! תסבירו לי איך?!?!?! למה הם לא שמים לב שאני צריכה עזרה?!?!?!?!
זה עצוב, כל כך עצוב.
ARIXXX
12/11/2015 15:35
:{
זה ממש כואב ועצוב, הלוואי וזה יסתדר ושהשמש תזרח עלייך ותיתן לך קצת חום.
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
פיות

אני רואה כל אחד מכם כפיות, לא משנה באיזה מצב,
עצובות, שמחות, מתמודדות, חזקות, שבורות.
יום אחד אתם תצמיחו את הכנפיים שלכם ותעופו הלאה למקום שאליו הלב נושא אתכם, הלב יורה לכם את הדרך,
ופתאום כל מי שהציק לכם יסתכל על הכנפיים שלכם בקנאה ויתחרט על מה שהוא עשה לכם, ויתהה למה לו אין כנפיים כאלה, אולי כי הכנפיים מגיעות לאנשים טובים וחזקים באמת, ולא לאלה שמתנהגים מגעיל.
הכנפיים שלכם יתחילו כמו צחוק מאולץ כשעצובים, בהתחלה הוא כואב ואז יוצא ופתאום אתה מחייך ושמח, הסביבה שמחה, אתה מרגיש בעננים,
ואני מאמינה שכל הפיות כאן ימריאו יותר גבוה מהעננים בעזרת הכנפיים המיוחדות של כל אחד.
אני עוד לא התגברתי על כל הקשיים שלי, אני מייחלת לעצמי שאצמיח כנפיים בזמן הקרוב, יום אחד... כנפיים כחולות שיקחו אותי רחוק מכל הקשיים של הגמילה, שסוף סוף אוכל להיות בן אדם נורמלי שכל הכלים לחיים כבר מובנים לו בראש, ולא היה צריך ללכת לעבוד עליהם מגיל קטן.
אם אני עשיתי את זה, כולכם תעשו את זה,
אני מאמינה בכם, אנחנו נצמיח כנפיים יחד ונעוף למקום טוב יותר.
שדים

בפינה השמאלית העליונה יש את דיכאון, היא מבודדת אותך מהאנושיות ואומרת לך שאת חסרת ערך וגורמת לך להרגיש כזאת.
לידה יש את אנורקסיה, רזה ורעה. היא עשויה מעצמות ואומרת לך לא לאכול.
במקרר יש את בולימיה, היא גורמת לך להרגיש בחילה וגועל מכל מה שאת אוכלת.
למטה יש את אובדנית, היא הופכת לכדורים כדי לסיים את הכאב שלך, אם זה לקצת זמן או לנצח.
ולידך בשולחן יש את פגיעה עצמית, כל הזמן לוחשת לך ״תחתכי, תישברי״ ואומרת לך שזה בסדר גם אם את חותכת עמוק יותר. היא מענה אותך ברוע עד שהכאב נעלם.
ובאמצע, את היחידה עם עיניים אנושיות, מוקפת על ידי כל השדים שלך.